הסיפור שלי
בשנת 1986 חזרתי לארץ מהודו אחרי שחייתי בה תקופה של שנה וחצי.
חזרתי עם תיק ששקל 20 קילו והיה מלא בכלי מטבח.
הבאתי טאווה (כלי להכנת פיתות הודיות – צ'פאטי ששוקל 5 קילו) ומחבת ותבלינים וקמחים ועוד מיני דברים טובים עם ריחות וטעמים משכרים.
שנתיים מאוחר יותר חזרתי מיפן לאחר שחייתי בה שנה.
עבדתי שם כטבח צמחוני בפנסיון בריאות. גם הפעם התיק היה מלא בכלי בישול וסכינים ואצות ומיסו ועוד.
שנים לאחר מכן, במהלך הלימודים לתואר שני (בתחום ההנדסה הגנטית והביולוגיה המולקולרית), יחד עם חבר, הפעלנו עסק של סושי לאירועים.
את חווית הטבח השארתי מאחור ופניתי לתחומי עיסוק שונים עד שהגעתי לתחנה הנוכחית. שחקן, מורה ומנחה. אבל עדיין, אין הרבה דברים בחיים שגורמים לי להרגיש חיות ותשוקה, שמחה והתרגשות כמו משהו ממש, אבל ממש טעים.
אה, בעצם יש משהו,
משהו נוסף שגורם לי חוויה של התעלות,
אנשים.
מפגשים עם אנשים.
מפגשים בהם מחיצות מתאדות והבדלים של תרבות דת לאום רקע עדה שפה צבע ועוד, מתמוססים.
נשארים רק הלבבות האנושיים הטובים שנפגשים.
לגשר, לחבר
זוהי התרוממות רוח אמיתית.
חוויה של התעלות
בשביל זה באתי.